בלוג #1 – יכולים לסבול שיהיה לכם ממש ממש נעים?

אז הבוק10653387_368428983310032_8817167491854589348_nר לא יכולתי כבר לשתוק. סיפרו לי שמישהי עומדת להירשם לחדר כושר חדש, שיטה אופנתית, שורפים 900 קלוריות באימון או משהו כזה ומבטיחים ירידה במשקל, חיטוב, ועוד דברים מופלאים. קורעים לאנשים את הצורה שם, ממש, כל הגוף כואב, יוצאים סחוטים… איך הצליחו להפוך אותנו לכל כך מנותקים מהגוף שאנחנו מחפשים בצורה אקטיבית את הכאב, הסבל, הקריעה והכול לשם מה? להיראות טוב, שהבגדים יישבו עלינו יפה, ושקרננו תעלה בעיני הסובבים.
לא אכחש, אני מכירה את זה היטב באופן אישי. הייתי על סחרחרת הדיאטות, הייתי על סף אנרוקסיה, נאבקתי בבולמיה כעשר שנים והשמנת יתר רצינית. ניסיתי את כל הדיאטות, כולל סמי מרץ לא חוקיים, לא ישנתי ימים שלמים וכשנגמלתי מהם לא יכולתי לצאת מהמיטה שבוע ופספסתי את כל מועדי א‘ בפקולטה למשפטים. כל זאת בשם הרצון לרזות, להשתלב, להיות מושכת ולהרגיש טוב. אז היום הבנתי שההגדרה של להרגיש טוב היא עניין מאוד טריקי. בדרך כלל, אנשים מרגישים טוב כשהם בטווח המוכר והנוח שלהם. אתן דוגמא – אם גדלים בבית שבו מדברים בקול רם ויש מיליון אנשים שנכנסים ויוצאים כל הזמן – יכול להיות שזה יהיה המוכר והנוח וכשיהיה שקט מסביב לא ארגיש טוב. ולהיפך.
אז ברור שיש מצב שאנחנו מרגישים נוח, כי זה ההרגל, אבל עוד לא חווינו את מלא טווח היכולת שלנו להרגיש טוב. אתן עוד דוגמה מהחיים שלי מהזמן האחרון. לפני 5 חודשים פרשתי מעבודתי באקדמיה כמרצה וראש מחלקה ללימודי אנגלית. סך הכול, היה לי טוב רוב הזמן. בוודאי שהיה לי נוח. עזבתי, ועל זה יסופר בפוסט אחר. אבל מה שהפתיע אותי זה רמת הסטרס שחייתי בו בלי להרגיש רע. פעם, כשהיו שולחים לי מאה אימיילים ביום, וטלפונים, והיו לי דדליינס לבדוק מבחנים, לכתוב מבחנים, לתכנן קורס, להגיש דוחות וכו‘, תיפקדתי מעולה, תקתקתי הכול, וכך היה לי זמן פנאי מספק כדי לעסוק בדברים שאני ממש ממש אוהבת. עכשיו, כשאני עובדת אך ורק במה שאני חושבת שהוא חשוב עבורי ועבור אחרים, כל אימייל שדורש ממני התעסקות יוצר אצלי תגובת סטרס. ובאמת, לא סבלתי מזה אז. לא ידעתי אחרת. וזה בדיוק העניין, עד שלא חוויים את המצב האחר, את הטוב המורחב והחדש, לא יכולים לשאוף להיות בו.
אז חזרה לעניינים של דימוי הגוף וכושר. הייתי אצל קוסמטיקאית שלי אתמול וביקשתי לשים פלאיירים לשיעור ניה חדש שייפתח בשכונה הירוקה בכפר סבא. היא מייד הסכימה
וכשלקוחה שלה שאלה על השיטה, בעלת המכון אמרה לי ”תסבירי לה“ ומייד הוסיפה בכוונה טובה ”זה ממש מחטב“. שתקתי. היה לי עצוב. כשאני מספרת לאנשים שאני מלמדת שיטת ניה שהיא אימון מבוסס ריקוד, כל כך הרבה נשים שואלות אותי – ”זה שורף
הרבה קלוריות“? ”זה מחטב“?
מה אם נשאל את עצמנו כל כל תנועה והחלטה בחיינו האם זה נעים לי? האם טוב לי ככה? האם זה מרגש אותי? האם האימון מהנה ומענג? האם השעה הזו שאני מקדישה זמן לגופי היא גם לתודעה, לרגש ולרוח? האם אני שמחה או עצובה שהאימון הנגמר? האם הגוף שלי רוצה עוד, או שהוא שמח כל כך שזה נגמר, העינוי הזה? אז הנה תרגיל. תגדירו לעצמכם, יום, חצי יום, שעה, רבע שעה, או חמש דקות שבהם אתם עושים רק מה שבאמת באמת אתם רוצים. רק מה שנעים לכם. מאוד. גם לגוף. ולאט לאט, תרחיבו לפי היכולת האישית. אפילו אפשר להתחיל בלמצוא תנוחה נוחה, ולהפוך אותה לנוחה באופן קיצוני. אולי להוסיף תמיכה, ריפוד, כרית, שמיכה… לערסל את עצמכם כמו שמערסלים תינוק אהוב וחמוד לאחר שנתן לכם לישון שנת לילה מלאה בפעם הראשונה. ככה. הצלחתם? היה מאתגר? קל? אילו קולות עלו? אשמח לשמוע תגובות. בברכת JOY OF MOVEMENT לכולם.
וזה בדיוק העניין, עד שלא חווים את המצב האחר, את הטוב המורחב והחדש, לא יכולים לשאוף להיות בו.

Add Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Style switcher RESET
Color scheme